החלטה בתיק רע"א 9716/10

           בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיאה ש' ברלינר) בע"ו 35581-11-10 מיום 28.11.2010 בו נדחה ערעור המבקש על החלטת הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית (להלן: הוועדה המחוזית) מיום 27.10.2010 אשר הורתה על הארכת אשפוזו הכפוי בבית חולים פסיכיאטרי לתקופה של שלושה חודשים.

רקע, החלטת הוועדה המחוזית ופסק דינו של בית המשפט המחוזי

1.        המבקש, כבן 68, חולה בסכיזופרניה פרנואידית. ביום 22.8.2006 אושפז באשפוז כפוי בבית החולים "מזרע" לאחר שמבדיקה שנערכה לו בהתאם לסעיף 6 לחוק לטיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 (להלן: חוק טיפול בחולי נפש) התברר כי הוא מצוי במצב פסיכוטי חריף, כי שיפוטו פגום, כי הוא מסוכן לעצמו ולסביבתו וכי הוא מסרב להתאשפז או לקבל טיפול פסיכיאטרי. אשפוזו של המבקש בחודש אוגוסט 2006 נבע מהידרדרות במצבו לאחר שחרורו מאשפוז קודם כחצי שנה קודם לכן: הוא כלא את אמו יחד איתו בביתם, הזניח את עצמו, זרק תרופות של אמו, לא נתן למטפלת שלה לטפל בה, הסתובב בבית עם סכין וסירב לקבל טיפול. מאז חודש אוגוסט 2006 מאושפז המבקש ברצף כאשר מעת לעת מוארכת תקופת האשפוז על ידי הוועדה המחוזית בהתאם לסעיף 10 לחוק טיפול בחולי נפש.

2.        כאמור, עניינה של הבקשה בהחלטה האחרונה של הוועדה המחוזית על הארכת אשפוזו מיום 27.11.2010 לפיה הוארך אשפוזו הכפוי של המבקש בשלושה חודשים עד ליום 27.1.2011.

           החלטה זו ניתנה לאחר פניית הרופאים המטפלים במבקש לוועדה בבקשה להאריך את אשפוזו הכפוי. הנימוקים שניתנו במסגרת הבקשה להארכת האשפוז הכפוי היו אלו:

"במצבו הנפשי כיום עדיין שרוי במצב פסיכוטי פעיל, מגלה אותם תכנים פסיכוטיים והתנהגותו מושפעת ממערכת מחשבות שווא. מסרב בתוקף לכל פט[ת]רון דיור חלופי חוץ מלחזור הביתה. כתוצאה מכך מהווה סיכון בעיקר כלפי הזולת. עדיין זקוק להמשך טיפול במסגרת אשפוז. מצבו הנפשי עמיד לטיפול תרופתי."

           עוד צויין במסגרת הבקשה להאריך את אשפוזו הכפוי של המבקש כי המסוכנות העצמית מצידו היא בינונית וכי המסוכנות לאחרים גבוהה, כשלעניין זה נזכרה השתלשלות האירועים שהביאו לאשפוזו הכפוי. יעדי האלימות האפשריים אשר נזכרו בבקשה הם אמו של המבקש ובני משפחתו. כן צויין כי אחיו של המבקש, אשר מונה כאפוטרופוס על גופו ורכושו, תומך בהמשך האשפוז.

           הוועדה קיימה דיון בנוכחות המבקש, באת כוחו והרופא המטפל. בסיומו של הדיון קבעה הוועדה כי יש להאריך את אשפוזו של המבקש לשלושה חודשים נוספים בשל המסוכנות הנשקפת ממנו. במסגרת ההחלטה ציינה הוועדה כי המבקש:

"עדיין שרוי במצב פסיכוטי פרנואידלי פעיל, התנהגותו מושפעת מהתוכן הפסיכוטי של חשיבתו ועקב כך מהווה סיכון גבוה במיוחד לסובבים."

3.        ערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי נדחה. אדגיש כי בדיון שהתקיים נכח גם אחיו של המבקש ששב על עמדתו לפיה אין מנוס מהמשך אשפוזו הכפוי של המבקש. האפוטרופוס ציין בין היתר כי אף בביקורו האחרון אצל המבקש מספר ימים קודם לדיון זה איים עליו שאם הוא ידבר הוא "ישרוף אותו".

           במסגרת פסק הדין קבע בית המשפט המחוזי כי המסמכים המצויים בפניו מעידים על מסוכנות ממשית במבקש ככל שישוחרר מן האשפוז, וזאת על אף שיפור מסוים במצבו הנפשי. בכלל זאת, עמד בית המשפט המחוזי על האמור בבקשה להורות על המשך אשפוזו הכפוי שהוגשה על ידי רופאיו המטפלים. בית המשפט המחוזי נתן דעתו למשך הזמן הממושך בו מאושפז המבקש בכפייה אולם קבע כי נוכח הצורך בטיפול וההכרח להגן על הציבור מפני הסכנה שנשקפת מן המבקש, אין מנוס מהמשך האשפוז הכפוי.

           מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

טענות המבקש

4.        עיקר טענת המבקש הינה כי החלטת הוועדה על אשפוזו הכפוי אינה עומדת בתנאים הקבועים לכך בחוק טיפול בחולי נפש ולפיהם נדרש, בין היתר, כי יובאו ראיות לכאורה כי הוא עלול לסכן את עצמו או את זולתו סיכון פיזי. בכלל זאת טוען המבקש כי קביעת הוועדה באשר למסוכנות הנשקפת ממנו אינה מבוססת על ראיות שהוצגו לפניה, אינה מנומקת וכי האמור בבקשה להורות על הארכת אשפוזו בנוגע לסיכון הנשקף ממנו מהווה ספקולציה בלתי מבוססת ומשום מיחזור של נימוקים שהובאו בבקשות קודמות על אף השיפור שחל במצבו הנפשי ובהתנהגותו. המבקש מוסיף וטוען כי האירוע בגינו אושפז התרחש לפני למעלה מארבע שנים, כאשר במהלך התקופה האחרונה בה הוא מאושפז מסכימים הרופאים המטפלים בו כי הוא אינו אלים.

           עוד טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי טעה כשנמנע מלהתערב בהחלטת הוועדה על אף כי זו אינה מנומקת ואינה מבוססת כדבעי על ראיות המצביעות על מסוכנות מיידית הנשקפת ממנו. כן נטען כי אף קביעתו של בית המשפט המחוזי באשר למסוכנות המבקש אינה מנומקת. בנוסף, נטען כי בית המשפט המחוזי נמנע מלהתייחס לבקשות קודמות מטעם הרופאים המטפלים במבקש מהם עולה, על פי הטענה, כי הטעם שניתן על ידם להמשך אשפוזו הוא סירובו לשהות ב"סידור מוסדי", קרי שלא בביתו. לטענת המבקש, סירובו זה אינו מקים עילה להמשך אשפוזו הכפוי. המבקש מוסיף וטוען כי בית המשפט המחוזי לא בחן האם הפגיעה בחירותו של המבקש על דרך של אשפוז כפוי הינה מידתית ועולה בקנה אחד עם מטרות החוק. לבסוף, טוען המבקש כי בקשתו מעוררת שאלות החורגות מעניינו הפרטני ביחס לפרשנות התנאים המקימים עילה להורות על אשפוזו הכפוי של אדם.

תגובת המשיבים

5.        בתגובתם, טוענים המשיבים כי אין מקום ליתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". לטענתם, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה החורגת מגדר עניינו הפרטני של המבקש. בנוסף, סבורים המשיבים כי יש לדחות את הבקשה אף לגופה. לטענת המשיבים, האשפוז הכפוי מהווה כלי מניעתי במהותו, שנועד למנוע מימוש סיכון מצד החולה כי ייפגע בעצמו או בזולת. לשיטת המשיבים אימוץ הרף המוצע על ידי המבקש יאיין תכלית מניעתית זו שכן הוא מהווה רף גבוה ומחמיר יתר על המידה. בהקשר זה מוסיפים המשיבים וטוענים כי אין לבחון את מסוכנותו של המבקש אך על רקע העדר אלימות מצידו במהלך התקופה האחרונה של אשפוזו, אלא על רקע מכלול הנסיבות, לרבות ההערכות העדכניות אודות מצבו הפסיכוטי הפעיל והעמיד לטיפול תרופתי ולרבות התנהלותו בעבר לאחר ששוחרר מאשפוז כפוי: הן האלימות והתוקפנות שהפעיל כלפי אמו, הן ההזנחה העצמית והן סירובו לקבל טיפול תרופתי. לטענת המשיבים, אל אלו יש לצרף את העובדה כי מחשבות השווא שיש לו מופנות במידה רבה כלפי בני משפחתו. משכך, טוענים המשיבים כי הערכת הוועדה המחוזית לפיה נשקפת מן המבקש מסוכנות גבוהה לו ולסובבים אותו מבוססת, הגם שמנומקת בצורה תמציתית, ולא קמה עילה להתערב בה. המשיבים דוחים מכל וכל את טענות המבקש לפיהן הסיבה להמשך אשפוזו הוא היעדר פתרון דיורי עבורו מחוץ לכותלי בית החולים. המשיבים מוסיפים ומציינים כי מסגרות שיקום קהילתיות קיימות אך בשל חוסר שיתוף הפעולה שלו בטיפול, העדר התובנה למצבו והתנגדותו לשילוב במסגרת כאמור, אין הוא עומד בתנאים לשהות באותן המסגרות.

דיון והכרעה

6.        לאחר עיון בבקשה על נספחיה וכן בתגובת המשיבים, סבורני כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. אף אם אניח כי בגדרה של הבקשה הועלו שאלות החורגות מגדר עניינו של המבקש, הרי שנוכח נסיבות המקרה שלפניי לא מצאתי מקום ליתן רשות ערעור. אעיר כי חלקן של השאלות שעמד עליהן המבקש עקרוניות הן, אך אין בהן כדי לשנות מן התוצאה בעניינו של המבקש, בשים לב לנסיבות הקונקרטיות המלוות את הארכת אשפוזו ובשים לב להוראות חוק טיפול בחולי נפש, אשר מאפשרות את הארכת אשפוזו הכפוי אף במקום בו לא נשקף ממנו סיכון מיידי. נסיבות אלה והוראות החוק, כפי שאעמוד עליהן להלן, הביאו אותי לכלל מסקנה כי לא נפל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי המחייב את התערבות בית משפט זה.